סוכרת תלוית אינסולין, נחלת אחוז אחד של אוכלוסיית עולם. מחלה כרונית שעל פניו כבר לא בעיה גדולה הרי יש אינסולין ויש מד סוכר רציף והכל פתור ?. טעות – עדיין ולמרות כל ההתקדמות בטיפול בסוכרת יותר מ 70% מחולי סוכרת תלוית אינסולין אינם מצליחים לנהל את מחלתם בצורה טובה. התוצאה, סיבוכים ומחלות נוספות שמגיעים בגלל חוסר ההצלחה בניהול נכון של הסוכרת. סוכרת לצד השמנה ולחץ דם גבוהה הם שלושת סיבות המוות המובילות בעולם המערבי ועדיין מתייחסים לסוכרת כבעיה פתורה. אז לקראת חודש הסוכרת אני מתכוון לפתוח חלון קטן שאולי יוכל להבהיר למה סוכרת זאת מחלה ומחלה קשה.
תחשוב רגע איך היית מתייחס לרכב שלך אם באופן די קבוע היה נוסע 30 או 40 קמ"ש מעל המהירות המותרת וכל הנסיעה היית עוסק בלנסות ולהאט את הנסיעה? או איך היית מרגיש אם פתאום ללא אזהרה הרכב היה מוריד את המהירות ל 30 קמ"ש?

זה החיים שלנו, עודף אינסולין, חוסר אינסולין סוג חדש של אוכל, כעס, כאב, הצטננות ומגוון סיבות שונות ומשונות יביא במהירות לערכי סוכר גבוהים ו\או נמוכים, סוכר הגבוהה או נמוך באופן מידי ישפיע על תחושת הגוף, חולשה ועוד תופעות לא נעימות ואנחנו צריכים להתמודד ולאזן את הערכים אלה, לא כמשרה עיקרית אלה לצד החיים רגילים, עבודה ומשפחה. באמצע מבחן, בנהיגה בדרך לעבודה, באמצע שיחה. לא פלא שהרבה סוכרתיים מתייאשים ונותנים לחיים להוביל אותם, טיפול בסוכרת הופכת למשנית  וכך סתם לאחר כמה שנים הסיבוכים מכים. נאמר כבר שמדובר ברוצח אכזר ושקט?

מיותר לציין שיש הרבה פחד בסוכרת, למה? ערכי סוכר נמוכים הינה תופעה מסכנת חיים ולהיות בסוכר נמוך (היפוגליקמיה) זאת תחושה הרעה ביותר שאני מכיר. הרבה פעמים סוכרתיים תלויי אינסולין נמנעים מפעילות ספורטיבית, טיול שנתי, טיול אחרי צבא וספורט אתגרי כי כל הפעילות האלה יכולים להוביל לסוכר נמוך וסכנת חיים וכך תקרת הזכוכית מעל הראש של כל סוכרתי בייחוד ילדים ונוער הולך ונהיה נמוך ועולמם קטן. לא בגלל סכנה ממשית, אלה בשל פחד וחוסר ידיעה.

בשנים האחרונות קבוצה מסוג א' אספה את מיטב הספורטאים הסוכרתיים בארץ תחת קורת גג אחד. הספורטאים מהווים דוגמה והשראה לשאר הקהילה ומציגים הלכה למעשה "סוכרתי יכול הכול".

כל שנה ב 5 שנים האחרונות הקבוצה מארגנת מסע אופניים לכבוד יום הסוכרת הבינלאומית למען העלאת מודעות למחלת הסוכרת בקרב קהל הרחב והעלאת חשיבות הפעילות הגופנית בקרב הסוכרתיים. "עיקר מטרתנו זה להראות הלכנה למעשה כי סוכרת אינה מגבלה, סוכרתי יכול להיות אירונמן, אלוף ישראל ברכיבה, טריאתלט. אם אני יכול לרכב 250 ק"מ ביומיים ולטפס כמעט 2,000 מטר כל סוכרתי יכול להשיג כל מטרה. כל ילד יכול להשתתף בכל חוג וכל פעילות ונערים סוכרתיים יכולים לשמש בכל תפקיד בצבא ולצאת לטיול שאחרי"

חשוב לזכור כל סוכרתי זקוק להשראה, דוגמה להוות השראה. אנחנו ספורטאים סוכרתיים רוצים להיות דוגמה ולהוות השראה לסוכרתיים אחרים. לצורך כך אנחנו צריכים את עזרתכם, אנא עזרו לנו להביא את סיפורינו ועשייתנו לידיעת הכלל למען הילד הסוכרתי שבגלל פחד וחוסר ידיעה לא יוצאים לטיול שנתי או לחוג כדורגל.

איך חולה סוכרת יכול להשתתף בתחרות איש ברזל (9 עד 14 שעות תחרות), כשהוא צריך לבדוק מספר פעמים ביום את רמות הסוכר שלו? איך מזריקים אינסולין תוך כדי רכיבה על אופניים? איך שומרים על רמות הסוכר במהלך מסע של 120 ק"מ מבלי לחוות "נפילות סוכר"?

כחלק מפעילות חודש המודעות למחלת הסוכרת, כ- 20 רוכבי אופניים, צעירים ומבוגרים החברים בקבוצה הנקראת ״ קבוצה מסוג א' ״ – כולם חולים בסוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים), כולם יוצאים למסע אופניים יוצא דופן שיתחיל בצומת צמח ויסתיים ב- טקס הענק מלגות לספורטאים סוכרתיים בבית חולים זיו בצפת. הרוכבים יגמעו בסה"כ כ-250 ק"מ וירכבו בממוצע 6 שעות ביום. המלגות היינה מטעם קרן ייחודי שהוקמה השנה ביוזמת קבוצה מסוג א ועמותת מהיום כדי לטפח מצוינות בקרב ספורטאים סוכרתיים ולעודד סוכרתיים לעסוק בפעילות גופנית.

פעילות גופנית חשובה לשמירה על בריאות באופן כללי ובפרט מסייע לסוכרתיים לשפר את השליטה שלהם ברמות הסוכר ובמחלה אך מיש מכיר יודע כי יש אינספור סוכרתיים שניסו לשלב פעילות גופנית ובשל קשיים הכרוכים בכך נטשו. יש עשרות ילדים סוכרתיים שבשל פחד מהיפוגליקמיה (רמת סוכר נמוכה) לא משתתפים בחוג כדורגל או שיעורי שחיה. מטרת המסע הוא להראות שסוכרתי יכול לשלב פעילות גופנית מתון ואפילו  אינטנסיבית לאורך זמן  ולא להסתכן. סוכרתי יכול הכול ולא ניתן שתקרת הזגוגית (סוכר) תגביל אותנו.

הצגת המשתתפים הבולטים במסע:

כפיר טהרי, 41 (חולה בסוכרת מסוג 1 מגיל 16) – יזם

"לצד הניהול של הקבוצה, אני עובד בסטארט אפ צעיר ומצליח. הסיפור שלי התחיל מתוך כאב אישי. כאשר הופיע אצלי אחד מסיבוכי הסוכרת השכיחים חיפשתי קהילה תומכת. כאשר לא מצאתי פתחתי את 'קבוצה מסוג א' בפייסבוק אשר במהרה הפך לזירה שוקקת חיים. במקביל חיפשתי דרך להשתלט על המחלה ולהתאזן ע"י פעילות גופנית, אך הידע במרפאות היה דל עד דל מאוד, לכן למדתי במסגרות שונות ותוך שנה הצלחתי להתמודד עם האתגר. ממצב שלא יכולתי לרכוב 8 ק"מ הגעתי למצב שהצלחתי לרכב 90 ק"מ ובמקביל הסוכרת שלי התאזנה בצורה מיטבית – אני שומר על איזון לצד אימונים אינטנסיביים כבר 5 שנים וחייב להודות שסיבוכי הסוכרת נסוגו משמעותית.

אחד האתגרים שצריך להתמודד מולם זה ניטור רמות הסוכר ובחינה האם יש צורך להזריק אינסולין במהלך תחרות או אימון. לכל אחד מאיתנו יש טריקים או אביזרים שהמצאנו/פיתחנו או נעזרים בהם כדי לפתור את הבעיה הזו, ובלבד שנוכל להמשיך בפעילות ספורטיבית מבלי לפגוע בבריאותנו".

יפתח פשחור, 22 (חולה בסוכרת מסוג 1 מגיל 7) – עובד כאיש חינוך

"במהלך חודש דצמבר 2013, הייתה לי נפילת סוכר בזמן ריצת בוקר, כחלק מההכנות למרתון תל אביב. הוחלט לסיים את השירות הצבאי על רקע "בעיות רפואיות". החלטתי להמשיך את האימונים למרתון כאזרח, אחרי שהשתחררתי . מבחינתי, אם הייתי מוותר על זה, אז לא הייתי שונה מבן אדם שמרותק למיטה ולא יכול לזוז. כשסיימתי את המרתון שלושה חודשים אחר כך, שמעתי על התחרות שנקראת "איש הברזל". מאז אני משקיע את כולי בהכנות לתחרויות איש ברזל בארץ ובעולם. התחריתי כבר ב-5 כאלה. המטרות הקרובות שלי בתחום הן: ישראמן 2019 (ינואר) ואיירונמן קופנהגן 2019 (אוגוסט). כשאני מתאמן ומתחרה בספורט הזה, אני יודע ואני מוכיח לעצמי ולאחרים, שהסוכרת היא לא מגבלה. המסע של ספורטאי אתגרי בדרך לתחרות דומה מאוד למסע של חולה בסוכרת לאיזון של המחלה. ברגע שהבנתי את זה למדתי לבד לעבוד בצורה מדויקת, זה לא פשוט אבל אפשרי. כשאתה עוסק בספורט והסוכר לא מאוזן זה מיד מורגש – הביצועים יורדים. לפני תחרות גדולה רוב הספורטאים אוכלים ארוחת פחמימות גדולה, אצלנו זה יותר מורכב – פחמימות הן הדלק והאנרגיה הנדרשים לתחרות, פחמימות אצל סוכרתי משמען הזרקת אינסולין. הבעיה היא שבמהלך פעילות גופנית רמת הסוכר בדם יורדת ועם יש גם אינסולין הסכנה היא להיפוגליקמיה. לכן הכל מחושב ומדוד. בתחרות הישראמן, למשל, הזרקתי אינסולין במהלך התחרות, היה לי מזרק על האופניים, ובכל מקרה אני תמיד נושא איתי משהו מתוק".

בילי בורנשטיין, 52 (חולה בסוכרת מסוג 1 מגיל 48) – עובדת בחברה המפתחת חיסונים וטרינריים

"אחי אובחן כחולה כמה שנים לפניי, כך שנעזרתי בו ולמדתי ממנו כל מה שיכולתי על סוכרת מסוג 1. החלטתי שהמחלה לא תנהל אותי ואמשיך לחיות את חיי כרגיל ושבמקביל אעשה שינוי באורח חיי – לעבור לדיאטת דלת-פחמימות ולעשות ספורט: אני שוחה, רוכבת על אופניים, רצה, השתתפתי תחרויות טריאתלון, צליחת הכנרת, תחרות חצי איירונמן. אני יודעת איך להכין את הגוף מבחינת האינסולינים לפני יציאה למסלולים שאני כבר מכירה, ובכאלה שאני עושה בפעם הראשונה אני עוצרת יותר פעמים כדי לבדוק את רמות הסוכר, ואני מניחה שכך יהיה גם הפעם במסע של "סוכרתי יכול הכל'.

מורן נווה, 34 (חולה בסוכרת מסוג 1 מגיל 20) – דוקטורנטית בגנטיקה

"לקראת סוף השירות הצבאי שלי גיליתי שאני חולה בסוכרת מסוג 1. עד אז הייתי סוג של 'בטטת כורסה', לא עשיתי ספורט משום סוג ולא היה לי מושג קלוש על תזונה. הסוכרת שינתה הכל – אחרי למידה אוטודידקטית הפכתי מומחית מטעם עצמי לתזונה, אני מחשבת כל דבר שנכנס לי לפה כי המשמעות היא שבהתאם אני צריכה להזריק אינסולין. הרומן עם הספורט התחיל בהליכות עם חברה אך מהר מאוד עברתי לריצה ועשיתי מנוי בחדר כושר. בגלל דלקת בעקב אכילס שהתפתחה בגלל הריצות עברתי לאופניים והצטרפתי לקבוצה. לפני חצי שנה אף הצטרפתי לקבוצה תחרותית ומאז האימונים הפכו הרבה יותר אינטנסיביים. האתגר הגדול הוא היכולת להישאר מאוזן גם במהלך הספורט וזה אתגר לא פשוט – במיוחד שאני לא יכולה לעצור בכל פעם כדי למדוד רמות סוכר, כי אחרת אאבד את הקבוצה. בגלל הפחד להיכנס להיפוגליקמיה, לפעמים אין ברירה ואני מתחילה מסע עם סוכר גבוה".

משפחת  לואנץ – נער ספורטאי סוכרתי והוריו

כהורים לסוכרתי אנחנו מנסים לאפשר לנער לעסוק בכל פעילות כמו כל ילד בגילו. כמובן שהדבר כרוך בפחדים וחרדות רבות אך חשוב לנו מאוד שאור תגדל ללא תקרות זכוכית ותדע שיוכל להשיג כל מטרה שיחפוץ בו"

בכבוד רב כפיר טהרי.