תמר אריאל (12 בספטמבר 1989 – 14 באוקטובר 2014) הייתה נווטת הקרב הדתיה הראשונה בחיל האוויר הישראלי. נסיבות חייה ומותה בסופת שלגים בנפאל הפכו את דמותה לסמל ולמודל חיקוי לנשים דתיות רבות בישראל, המתגייסות לשירות צבאי מלא בצה"ל במקום לשירות לאומי. על שמה קרויים בית ספר תיכון בנתניה, מכינה קדם-צבאית, בית מדרש, מרכז חינוך וספורט, בית כנסת ועוד. כמו כן, מתקיימים מדי שנה אירועים על שמה, כמו "מרוץ שפיר" השנתי ועוד.

קורות חיים

תמר אריאל נולדה ב-1989 במושב השיתופי הדתי משואות יצחק, השלישית מששת ילדיהם של ענת וחנן אריאל. אביה הוא דור שני במושב ואביו היה ממייסדי משואות יצחק בגוש עציון ונפל בשבי הירדני ב-1948 עם נפילת הגוש. האם הגיעה מפוארטו ריקו לשנת ציונות בעבודה חקלאית בישראל, ופגשה את האב בשדות המושב.

אריאל למדה בבית הספר היסודי האזורי "שפיר" במרכז שפירא והמשיכה לאולפנה באבן שמואל. הייתה מדריכה בתנועת בני עקיבא במשואות יצחק. כמו רוב גדול של בנות הציונות הדתית באותה תקופה, בסיום לימודיה היא המשיכה לשנת שירות לאומי באולפנה, כמדריכה, ושנת שירות שנייה עשתה בקיבוץ עלומים, כקומונרית של בני עקיבא. בניגוד לאותו רוב, אחרי שנתיים של שירות לאומי החליטה להתגייס לצה"ל.

חיל האוויר

ב-2009 התקבלה אריאל לקורס טיס בחיל האוויר, ובתום השנה הראשונה צורפה למגמת טייסי קרב בקורס. בטיסת הסולו הראשונה שלה על מטוס האימונים T-6 טקסאן II, המכונה בחיל האוויר הישראלי "עפרוני", במהלך הנחיתה, נאלצה לנטוש בשל תקלה, נפצעה בגב ונזקקה לחצי שנה של התאוששות. עם החלמתה שבה לקורס הבא וצורפה למגמת נווטי קרב בקורס 165, כשבמקביל למדה לתואר ראשון בפוליטיקה וממשל.

בדצמבר 2012 סיימה את הקורס, "הנווטת הדתייה הראשונה בצבא" ופורצת דרך לבנות המגזר הדתי, כלשון עיתוני התקופה. בריאיון עיתונאי שנערך עימה אז, ופורסם בעילום שם ותמונה ופורסם בשנית באופן מלא רק לאחר מותה, סיפרה על הקורס ועל הקשיים המיוחדים והחוויות, כמו ליל הסדר שנאלצה לנהל בעצמה, וסיכמה: "לא באתי לקורס טיס כנושאת דגל הציונות הדתית או כמייצגת הנשים הדתיות באשר הן. זה קרה ככה, מטבע הדברים. חניכה בבית הספר לטיסה, שלובשת חצאית במדי הא' שלה. זה נראה מוזר בהתחלה. היו כאלה ששאלו מתוך עניין, סקרנות. שאלו על תפילות, על שמירת נגיעה, על צניעות, על שמירת שבת. אחר כך כבר מתרגלים. אפילו צוחקים על יתרונות החצאית, שלא צריך גומיות בנעליים. אבל בסך הכול, ביום-יום, הייתי עם מכנסיים של מדי ב' או עם סרבל, בדיוק כמו כולם".

הוצבה כנווטת בטייסת העמק והתפקיד המשמעותי ביותר שמילאה בה היה פיקוד על גף מודיעין וניווט, האחראי על הפקדת החומר לטיסה. הספיקה לשרת כנווטת בטייסת במשך כשנה, והשתתפה בשלושים ושלוש גיחות מבצעיות, אשר עשרים ואחת מהן נערכו במבצע "צוק איתן" ביולי-אוגוסט 2014, נגד החמאס ברצועת עזה. ההשתתפות כללה גיחות תקיפה לאורך כל המבצע, פיקוד על גף מודיעין וניווט, והשתתפות במאמץ המבצעי בבור של חיל האוויר. בתום המבצע נבחרה על ידי מפקד הטייסת כלוחמת המצטיינת של היחידה.

מותה

באוקטובר 2014 יצאה אריאל לחופשה וטסה עם חברים לטיול בהרי ההימלאיה שבנפאל. במהלך הטיול בטרק סובב אנאפורנה הקבוצה נקלעה לסופת שלגים קשה והיא ושלושה מחבריה נספו. אחרי מותה הועלתה לדרגת סרן.

ב-18 בספטמבר 2019 פורסם שאגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון החליט להכיר בתמר כחלל צה"ל ובמשפחתה כמשפחה שכולה, בהתאם לחוק תגמול לחייל הנפגע בהצלת חיי הזולת, ולאחר שהוצגו בפני המשרד ראיות המעידות שתמר נספתה במהלך ניסיון להציל חיים של אחרים.

הנצחתה

במהלך השנים לאחר מותה, נקראו על שמה: בית ספר תיכון בנתניה^[5][6], אולם באולפנה באבן שמואל, מכינת צהלי במשואות יצחק, בית הכנסת "מורשת תמר", בקיבוץ שדה נחמיה, מרכז חינוך וספורט במשואות יצחק, בית מדרש בירוחם ועוד. בנוסף, אירועים רבים מתקיימים מדי שנה ולעיתים אף תכופות יותר, לזכרה, ובהם: הרצאות בראשי חודשים "לאורה של תמר", בנושאים מגוונים הקשורים לדמותה; הוקמה קבוצת ריצה על שמה במועצה האזורית שפיר; מרוץ שפיר הנערך מדי שנה לאחר יום העצמאות ובו היא עצמה השתתפה קרוי על שמה; בבית חיל האוויר בהרצליה נערך כנס "כנפי תמר – צעירים פורצי דרך", במרוץ הר לעמק הוקמו שתי קבוצות הרצות לזכרה.

האירועים שהתרחשו במהלך סופת השלגים ולאחריה היוו בסיס לרומן הבדיוני ״בית התה על פס המוות״ מאת דניאל אדלסון קורות חייה היוו בסיס לסרט תיעודי בבימויה של נטע אריאל, "המראה של השמש", שהוקרן ב-2018 בערוץ 10 וגם השתתף בתחרות סרטים תיעודיים בפסטיבל חיפה.